"
החייכן
איתי
בשכונה גדל ילד אחד,
יש
שיאמרו כי היה מיוחד,
בקצה
הרחוב, גרתי למולו
הוא כל
הזמן חייך, כשאני לא:
עוד כשהיינו יחד בגן הילדים,
אהבנו
לעשות דברים מפחידים:
בטיפוס על העץ - נשברה הזמורה,
הוא חייך, ואני עם יד שבורה...
הלכנו יחדיו לחטיבה העליונה,
גנבנו למורה ללשון ת'בחינה.
הלשין עליי אחד מה"חברים",
הוא חייך, ואני חזרתי עם ההורים...
גוייסנו שנינו לצבא - אל הקרב,
הושלך רימון לתוך המארב!
פגע בי רסיס - הילכתי עקום
הוא חייך, ואני בשיקום.
עבדנו יחדיו בפס הייצור,
חיפפנו ומצאנו "דרך קיצור".
קידמו אותו - למנהל זוטר,
הוא חייך, ואני מפוטר...
מצאנו אז לנו כלות חסודות,
במהרה גילינו שהן בנו בוגדות.
נתן לאשתו עוד הזדמנות,
הוא חייך, ואני ברבנות...
...
כך היה בכל אירוע משמעותי,
למרות שהיה הוא מאד חברותי.
כעסי עליו הלך והצטבר:
הוא תמיד חייך כשאני במשבר!
...
...ואז קרה הנורא מהכל!
לא האמנתי - אלמתי מקול!
ישב קפוא, בלי-נוע, חיוור כולו
ולפתע חייכתי, כי הוא כבר לא!
"
(ינואר 2017)
