שבת של כפירה

והפעם, סיפור המבוסס על בדיחה ידועה:

"

אשתו הצדֵקת של אברך חכם,
חזרה לביתה עם סיר חמין גדול וחם,
יום שישי היה, בחצרו של בנין דירות,
והיא בדיוק סיימה את "עירוב החצרות".

באחת המרפסות שבבלוק היה נוכרי,
צלה על גחלים בשר חזירים טרי.
לא עשה זאת כי הוא רשע וגרגרני,
פשוט אהב הוא מאד את הבשר השומני.

בעת גירוד הבשר באמצעות המֵלְקַחָת,
הפעיל כוח רב על האַסְכָּלָה(*) הרותחת.          *אסכלה – רשת צלייה
עפה לה חתיכת בשר – מי היה מאמין?!
מן המרפסת הגבוהה ישר לסיר החמין...

אבוי! מה יֵעשה כעת עם סיר הרותחין?
הן שבת מתקרבת – לא נותר זמן להכין...
האם עליה לזרוק המקצת או המירב?
האם ניתן לאכול? - אצה לשאול את הרב...

...

אמד הרב את הבשר (שבינתיים נמס בקלחת),
בחן את גודל הסיר ואת הטמפרטורה הרותחת,
אולי בגלל "בטל בשישים"? אולי בגלל "טפל ועיקר"?
לבסוף פסק: "כשר למאכל בשבת - חם או קר!"

אנחת שמחה ורווחה מפי הרבנית נפלטה,
ומיהרה לחזור להדלקת נרות בביתהּ.
העמידה את הסיר על הפלטה עד שחרית,
ולא סיפרה לבעלה האברך על התקרית.

...

 למחרת בסעודה ליקק האברך הצלחת בלשונו:
חמין כה טעים – לא עלה מעולם על שולחנו.
או אז החליטה הרבנית שחתיכת חזיר קטנטנה
תוכנס לכל חמין עתידי – והפעם... בכוונה....
"
(אוגוסט 2015)