את הרעיון לשיר הבא לקחתי משני מקורות הסטוריים:
1. הסיפור המוכר על הדייג ודג-הזהב.
2. סיפור שקראתי לראשונה בסדרת הספרים המעולה "כה עשו חכמינו". את תמצית הסיפור ניתן לקרוא באתר חב"ד.
"
זכרו: למרות סיומו של השיר - אף פעם לא מאוחר מדי לבקש סליחה!
גמר חתימה טובה.
1. הסיפור המוכר על הדייג ודג-הזהב.
2. סיפור שקראתי לראשונה בסדרת הספרים המעולה "כה עשו חכמינו". את תמצית הסיפור ניתן לקרוא באתר חב"ד.
"
בבקתת עץ
שהייתה פעם מסבאה,
חי דייג עני עם אשתו
המעצבת חסרת-ההשראה.
כל בוקר היה הדייג יוצא מביתו
והולך רגלי
לדוג דגים בחוף הסמוך עם החכה
והדלי.
בערב יום הכיפורים, כשירד אל החוף,
כהרגלו,
השליך את החכה, וניסה את
מזלו,
ראה כי עלה בחכתו דג-זהב,
אז קפץ ממקומו וקרא כנלהב:
"האח! הידד! איזה דג
יפיפה!
עם עשבי תיבול בתנור אותו
אאֵפה!
אשתי הרעבה הייתה כבר
בקריזָה,
לדג בסעודה המפסקת יש לה
קפריזה!"
"אנא ממך" פתח הדג
את פיו ואמר,
"אל נא תאכלני כי טעמי
טעם מר.
אינך נראה כאדם שקל להרשים,
אך בתמורה - שלוש משאלות לך
אגשים!"
חשב הדייג כי מדובר בשטויות,
כי ידע הוא יצרן של כל
הבריות:
בשעת דחק וסכנה יאמרו כל דבר,
כדי לנסות ולהיחלץ מציפורני
גורלן האכזר.
התייחס לדבריו של הדג
בספקנות,
ולא ידע כי בעצם דיבר הוא
בכנות...
אך עם זאת ראה כי מצא לו שותף
לשיחה,
וכך ישב לדבר עם הדג עד (כמעט) שעת
חשיכה.
בלי מעצורים ובלי כל פחדים,
סיפר לו על רצונו בשלושה
ילדים.
סיפר לו על אשתו ועיניה
הכבויות
ועל תאוותו הבלתי נשלטת
לגביניות.
עם רדת שמש אדומה, כשרק החלו
להתיידד,
קראה לו אשתו לחזור הביתה
בקול מעודד.
אך לא רצה הדייג להיפרד
מבן-שיחו,
והחליט לקחתו לאקווריום בבית
בעל-כרחו.
הכניס את הדג לדלי וחזר
(רגלית) לביתו,
ראה כי שלושה תינוקות מפזזים
סביב לאשתו,
דגמי בגדים מונחים על שולחן
העבודה,
וריח חזק של גביניות עולה מתנור הפלדה.
ובעוד הדייג מן הניחוחות
משתכר,
הבין הוא כי אמת דיבר הדג ולא
שיקר.
רצה להתנצל בפני הדג על חשדו
האווילי,
אך דג-הזהב המסכן כבר צף לו
בדלי...
"זכרו: למרות סיומו של השיר - אף פעם לא מאוחר מדי לבקש סליחה!
גמר חתימה טובה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה